קול ה' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן:
עזב נא, בן אדם, עזב נא.
עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר,
עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים,
עזב נא את גאות לבבך,
עזב את יחס משפחתך,
עזב את דעותיך הקדומות ואת אמונות השוא אשר לך.

לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים.
איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!

אין האלהים אומר לאדם:
שם ושם היא הארץ הדרושה לך,

כי אם כה דבר האלהים לאדם:
ארצך –
בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ,
בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז…

מאמר זה שנאמר לאברהם
נאמר הוא תמיד לכל באי עולם,
אלא שעיניהם סגורות ואזניהם אטומות או,
כמו שאומר הזוהר:
'וי לאינון דשנתא בחוריהון' …

קול ה' בוקע כל חללו של עולם,
ובכל זאת הכל חרשים לגביה,
ורק יחידי סגולה הם אשר כרה להם אלהים אוזן לשמוע
'וישמעו ויאזינו, ויאזינו ויחשבו, ויחשבו וידעו, וידעו ויעשו'.

[הלל צייטלין, ספרן של יחידים, לך לך, עמ' 28-25]