כָל הַּדֹורֹות שֶּלְפָנַי תְָרמּו אֹותִי

קִמְעָה קִמְעָה כְדֵי שֶאּוקַם כָאן בִירּושָלַיִם

בְבַת אַחַת, כְמֹו בֵית תְפִּלָה אֹו מֹוסַד צְדָקָה.

זֶה מְחַּיֵב. שְמִי הּוא שֵם תֹוְרמַי.

זֶה מְחַּיֵב.

אֲנִי מִתְקֵָרב לְגִיל מֹות אָבִי.

צַּוָאָתִי מֻטְלֵאת בְהְַרּבֵה טְלָאִים,

אֲנִי צִָריְך לְשַּנֹות אֶת חַּיַי וְאֶת מֹותִי

יֹום יֹום כְדֵי לְקַּיֵם אֶת כָל הַּנְבּואֹות

שֶּנְּבְאּו אֹותִי. שֶֹּלא יִהְיּו שֶקֶר.

זֶה מְחַּיֵב.

עָבְַרּתִי אֶת שְנַת הָאְַרּבָעִים. יֵש

מִשְרֹות שֶּבָהֶן לא יְקַּבְלּו אֹותִי

בְשֶל כְָך. אִּלּו הָיִיתִי בְאֹושְוִיץ,

ֹלא הָיּו שֹולְחִים אֹותִי לַעֲבֹד,

הָיּו שֹוְרפִים אֹותִי מִּיָד.

זֶה מְחַּיֵב.

יהודה עמיחי