תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: אוי לי! שמא בשביל שסרחתי (שחטאתי)
עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזוהי מיתה ניקנסה עלי מן השמים?!
עמד וישב שמונה ימים בתענית ותפילה.
כיוון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך – אמר:
מנהגו של עולם הוא!
הלך ועשה שמונה ימים טובים.
לשנה האחרת עשאון לאלו ולאלו ימים טובים…
הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח' עמוד א
